אחרי שאתמול התקשר אלינו, לטלפון הלוויני, מנכל המועצה לשלום הילד ורצה לתת לנו פרס.... אז אני לא בטוח שזה יהיה הטון של השיחה הבאה שלו אלינו.
אחרי שקטענו את הטרק עקב מזג האוויר, חזרנו לקרקול והתארגנו על ביצוע היומיים האחרונים של הטרק, רק הפוך.... כלומר לנסוע מחר בבוקר לאראשאן, לטפס 750 מטר גובה לחנייה מתחת לפס ( ב-3300 והפס ב-3900) ושם להחליט אם נטפס לפס היום או מחר. כך לא נפספס את התצפית המדהימה על האגם.
בשש בבוקר כבר אספו אותנו מהגסטהאוס, שוב פגשנו את המדריך והפורטרים, ועלינו על 'טיולית' סובייטית 4 על 4. רכב לגמרי לא ברור, שהתחושה בתוכו היא כמו במכונת כביסה. אנחנו היינו על תוכנית עם סחיטה מקסימלית והנסיעה המשקשקת הזאת לקחה כשעתיים. הגענו לאלטין-אראשאן, שזה כמה גסטהאוסים מתפרקים מעץ באמצע שדה בוץ ענקי. התארגנו על הציוד והתחלנו ללכת.
ההתחלה הייתה בקצב טוב. היה קצת קר אבל לא נורא. מורל גבוה. לאט לאט התחיל לרדת גשם. עדיין לא נורא. ההליכה היא ביער על גדת הנהר, לכן עוד אפשר להתחבא מדי פעם בין העצים. הבעיה בשלב זה היא הבוץ. הכל מלא בוץ וחלק מהעלייה היא בשיפוע מטורף. אז לא אחת אתה נמרח על הבוץ. מזל שהגשם התגבר ושטף ממך את הבוץ. ממשיכים לטפס. מתחיל להיגמר המצב רוח והסבלנות לגשם הזה. הנעליים כולן רטובות ואצל חלקינו גם חלק מהבגדים. לאיתן מתחיל להיות ממש קשה. הגשם לא מרחם. עכשיו אנחנו כבר בגובה בלי צמחייה, פחות חמצן, גשם וקר. אז אם כל זה לא מספיק מגיע גם ברד. ממשיכים ללכת. אין ברירה אחרת. אין איפה להסתתר וכשעוצרים רק נהיה יותר קר. עפרי ואיתן כבר ספוגים ומדוכאים. החלטנו שכדאי לפרוס את המחנה מוקדם מהמתוכנן. הבעיה היא שהפורטרים רחוק מקדימה ואין לנו סיכוי לתפוס אותם. איתן נשבר. אחריו עפרי. אבל הם מבינים שברטוב הזה לעצור זה הרבה יותר גרוע מלהתקדם. ממשיכים לאט ובייאוש. פתאום רואים את הפורטרים שלנו מקימים את המאהל. שמחה גדולה מציפה אותנו. גם הם הבינו שעדיף לעצור קילומטר לפני הסוף והעיקר שיהיה מחנה. נכנסים ספוגים לאוהלים. לאחד מהם נתנו לנו גזייה שנתחמם. הכל רטוב מכף רגל ועד ראש (זה לא שלא נערכנו לגשם, אבל לא לכל כך הרבה גשם). מקלפים את הבגדים אחד אחד, סוחטים, רועדים ולובשים יבש. עדיין קר. אחד אחד מתייבשים. נכנסים לאוהל אחד כולנו, מתכסים בשקי שינה ומנתחים את המצב. פתאום אחד הפורטרים צועק לנו מרי-קריסמס... פותחים את דלת האוהל ורואים שבחוץ יורד שלג. פאקינג שלג. זה מיד העלה את מצב הרוח. על אף הקור יצאנו החוצה לתמונות קצרות וקרב מקפיא ידיים.
אחר הצהריים פסק השלג והגשם ויכולנו לצאת החוצה, בקור מקפיא, ולראות באיזה מקום מהמם אנחנו. כל ההר מעלינו היה מושלג, לידינו נהר שוצף, והכל מסביב ירוק.... ובוצי. הבנו שאין מה לטפס לפס היום- גם כי אין לנו כח וגם כי כל הדרך מושלגת והטיפוס ממילא בשיפוע מסוכן. אז המשכנו לשכב יחדיו באוהל אחד, להריץ בדיחות ולשחק קלפים.
בוקר. עבר לילה קר ולא כולם ישנו טוב. בבוקר כבר ברור שאיתן מקורר עם חום. מטפלים. בחוץ, כמובן, גשם. ככה אי אפשר להמשיך לפס. אז מחכים. אוכלים ארוחת בוקר. עוד הערכת מצב. עדיין אי אפשר לטפס. אז מחליטים שוב לוותר על האטרקציה המרכזית ולרדת חזרה. כולנו מסכימים שאמנם פיספסנו את הפס והנוף המדהים שנשקף ממנו, אבל בכל זאת היה אחלה טרק וחוויית השלג עולה על הכל. יורדים למטה בגשם לסירוגין, לאיתן קשה, בעיקר לקראת הסוף. מי שתמיד עוזר לנו בעידוד וחציית מעברי מים קשים הוא רוסלן הפורטר. גבר אמיתי. מגיעים למטה עייפים. אז מגיעה האטרקציה הנוספת בדמות מעיינות חמים. תענוג אמיתי. מסריח קצת, אבל בדיוק מה שהגוף צריך. מכאן כבר אוסף אותנו הג'יפ שילווה אותנו בימים הקרובים. בנסיעת שטח טכנית מדהימה הוא מוציא אותנו מהשמורה הבוצית, ונוסעים להתארגן בקרקול. סידורים, קניות והופ נוסעים לעיירה טמגה ממנה נתחיל מחר את טיול הג'יפים שלנו. בטמגה התאכסנו בגסטהאוס מדהים ביופיו, מלא פרחים ועצי פרי, מטופח ונקי. אנחנו קיבלנו לישון בחדרים שנבנו בתוך מכולה שעומדת בקצה הגינה. מגניב ויפה.
בשלב הזה כבר ברור שאיתן חולה. חום ושילשולים. מעלים את המינון של התרופות, מחבקים ועוטפים. הלילה עובר בסדר. מנכל המועצה לשלום הילד טרם התקשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה