טיול הסוסים שלנו אמור היה להתחיל ביום ראשון אחה'צ אחרי בוקר של נסיעה. תוך כדי הנסיעה וההתארגנויות בדקנו את מזג האוויר מספר פעמים. וכל הממצאים הצביעו על גשם כל אחה'צ. ועל כן, בזמן היותינו בקוצ'קור בהכנות לטיול, החלטנו ההורים, בניגוד לדעת הילדים, על דחייה ביום. לא רצינו לבלות ארבע-חמש שעות על סוסים בגשם. בהמשך להחלטה ביטלנו את הנופש באגם איסיק-קול והקדמנו את הגעתנו לבישקק. יותר זמן לקניות.
מקוצ'קור המשכנו לכפר קיזארט לארוח אצל משפחה מקומית. קיבלנו חדר גדול, אבל לא הרבה התייחסות מעבר לכך. אז יצאנו לטייל בכפר והעברנו את הזמן במשחקי קלפים. את ארוחת הערב הגישה לנו אם המשפחה, אשר אם הבנו נכון היא רק בת 14, וכבר אמא לשני ילדים.
בבוקר קיבלנו את המדריך ואת סוסינו ויצאנו בדהרה אל עבר האגם סונג-קול. תחילת הרכיבה היתה בשטח צהוב וצחיח, כשכולנו מגלים את חוסר הנוחות הפיזית ברכיבת הליכה או טרוט - הגב, הברכיים, הרגליים, הראש..... ובהמשך נגלה מקומות נסתרים נוספים שהרכיבה מכעיבה להם. הרכיבה הייתה במגמת עלייה כשבדרך עצרנו לצהריים ביורט שכנראה שייך למשפחה. בעלת הבית, קירגיזית זקנה, היתה בעלת סבר פנים זעוף. בסוף הארוחה היא הציעה לטל ולי לשתות חלב סוסים. תארנו לעצמנו שזה מגעיל, אבל לא באמת ידענו כמה. הדבר הזה חמוץ ברמות-על ובלתי שתי בעליל. החמצנו פנים בסתר וויתרנו על שלוק שני. המשכנו ברכיבה בעמקים ובהרים, איתן הצטיין ברכיבת קאנטר ואנחנו הסתפקנו מכסימום בטרוט. אחרי כחמש שעות של כאבי תחת הגענו למחנה היורטות. קיבלנו את היורט שלנו, אחד מתוך ארבעה, כששניים מתוכם משמשים למטבח וחדר אוכל. בעמק בו שוכן המחנה יש עוד מספר מחנות דומים, אשר מטרתן המרכזית היא רעיית סוסים/פרות/עיזים במהלך הקיץ (או לפחות ככה הם קוראים לתקופה הזאת). ולכן העמק מלא בחיות שלועסות משהו ירוק או שותות ממיימי הנחל שזורם במרכזו. יופי של טבע. אבל קר. קפוא. החימום של היורט נעשה על ידי אח מתכת שבתוכו שורפים חרא יבש של פרות או סוסים. זה עובד. אפילו לא כל כך מסריח. בלילה זה הצליח לחמם אותנו בערך עד חצות, אז נגמרה אספקת החרא.
היום השני התחיל ברכיבת טיפוס לפאס קיזארט שנמצא בגובה 3300. החל מחצי הגובה הקרקע התחלפה בפתיתי קרח מהקרה של הלילה. לקראת הסוף התווספו גם מבני אבן.... הרגשנו ממש כמו בשר הטבעות. בפאס עצמו עצרנו למנוחה וצילומים. פגשנו כלב חמוד בשם בונו ששיחק איתנו באבנים. מכאן ירדנו בדהרה, טוב לא בדהרה, אבל הכי מהר מבין כל הקבוצות, אפילו הגענו לקאנטר, עד למחנה היורטות שסמוך לאגם. הפעם מדובר במחנה גדול יותר עם פסיליטיז קצת יותר משופרים. שוב פגשנו את המשפחה של איילת, אחותו של עדי אריאל. היה נחמד לדבר איתם.
אחרי ארוחת הצהריים אירגנו לנו הופעה של המשחק המסורתי של הקירגיזים - קוקבורו, שזה מעין כדורגל על סוסים עם גופה של עז. אז ראינו את העז הלבנה מגיעה על טנדר, ראינו אותה מיד אחרי השחיטה, ראינו מישהו לוקח את הראש והרגליים שלה, וראינו איך זורקים את הגוש שנשאר באמצע המגרש. כל זה והמשחק שהתרחש מיד אחרי-כן היו חוויה אנתרופולוגית מעניינת. יש שם הרבה אמוציות, מאבקים, שליטה מדהימה בסוסים, ואפילו משחק מותח. אף אחד מהקהל לא עזב בגועל עד לתום חצי שעת המשחק. בסוף האדומים ניצחו 5-6, משמע הם הצליחו לזרוק את גוש העז לתוך הבור (הגול) פעם אחת יותר מהקבוצה הכחולה. קדימה הפועל!
